דיכאון על שום מה?

מה הסיבה לכך שישנם יותר ויותר מקרים של דיכאון בעולם שלנו, חוסר חשק לעשות כלום, עצבות, תחושת ריקנות, חוסר סיפוק, חוסר משמעות. העולם נהיה יותר ויותר ריקני, יותר ויותר מרוחק, כל אחד בפינה שלו, בחדר שלו, עם הדאגות הפרטיות שלו.

ריקנות

האגו רק הולך וגדל ומרחיק אותנו זה מזה, פעם היינו משאירים דלת פתוחה ושכנים היו בכיף ובסבבה באים לבקר בלי להודיע, וכך אנחנו אצלם. פעם היינו מדברים בטלפון! מתקשרים! מדברים! היום מקסימום משאירים הודעה קולית בוואטסאפ… שולחים תמונות, וידאו.

ילדים מחזיקים שעות את הטלפון הנייד ביד, יוצרים סרטוני וידאו שטותיים של עצמם, ככה בקלות לומדים את כל האופציות שם של יצירת וידאו, שלא ידענו שקיימים בכלל.  וככה זה הדור שגדל לנו פה עכשיו. תפקידנו ללמד אותו את מה שבאמת חשוב, יצירת קשרים חברתיים, עבודה על היכולת להתחבר מעל ההבדלים, לשחק וליצור בשיתוף פעולה, לוותר על משחק בשביל החבר, גם אם ממש רוצים אותו, ללמוד לפתור קונפליקטים עם החבר וכולי. החינוך צריך להיות בעצם קודם כל של ההורים, כדי שידעו מה להעביר לילדים, ובעיקר דרך דוגמה אישית ולא רק במילים. 

אז למה יש דיכאון בעולם? כי כבר לא יודעים איך ליצור קשרים. קשרים חמים, קרובים, לא אינטרסנטיים. העולם נהיה כולו רק על בסיס אינטרסים אישיים. מעניין אותי מי שיכול לתרום לי משהו, אחרת אין לי עניין בו. לצערנו ככה זה נהיה. וכולנו ככה. 

בעולם כזה, מה הפלא שיותר ויותר אנשים מגיעים למצב של דיכאון בשלב כלשהו בחייהם? יש כאלו שדווקא מתוך המצב הזה מתחילים לחפש. לחפש תשובות. לחפש משמעות אחרת לחיים האלו. מעבר למרתון ההישגי שלא נגמר בחיים שלנו. מתחילים לשאול שאלות – בשביל מה כל זה? לאן זה מוביל?

לאן זה מוביל באמת? מוביל אותנו למצוא את הדרך היחידה שיכולה לקחת אותנו לאושר אמיתי. הדרך הזו זה הקשרים בינינו. יצירת קשרים בינינו שבהם אנחנו שואפים להתחבר למרות ועל אף ההבדלים בינינו. קשר כזה שבו מה שמאחד בינינו זה אותו הרצון הזה להתחבר. ההבנה ששם טמון הפתרון, שם המשמעות, שם היכולת לצאת מכל הבעיות שלנו, כולל הדיכאון.