ההתחלה

לכל אדם שנולד יש בחירה בחייו בין שתי החלטות בלבד: חלק שבו הוא מחליט לקבל, וחלק שבו הוא מחליט לתת. ואפשר להגיד שאלו שתי קומות, אחת מעל השנייה. וממה עשוי האדם ? האדם הוא רצון. רצון שמחליט מתוך מה לקבל ומה לתת. וזה כל האדם. ובתוכו, כולל הרצון הזה, את שתי ההחלטות הללו. והן במגע בניהן, בשיחה זו עם זו, בהתקשרות בניהן, בסובלנות בניהן, שאחת לא תכפה עצמה על השנייה. ולפי מה מחליט לבחור אותו אדם ? לפי מידת התענוג שתיוולד בו: מקבלה או מנתינה.
ואם נסתכל ממבט על, נראה שהאדם מתקדם בחייו, מתפתח, לומד, משכיל איזשהו חינוך שהחברה ובכלל החיים, מעצבים בו. ומתוך זה, מחליט איך לפעול, לקבל או לתת. לפעמים ככה ולפעמים ככה.


וכמו שילד נולד, ורואים שהוא מאוד משתוקק לקבל, וטועם כל דבר, וההורים מלמדים אותו, מה ? מעט לתת לחברו, לשתף אותו. למה ? כי מבינים שצריכים לחלוק, ולתת, ולמסור מעצמנו. כי אנו חיים ביחד. וכי רק לקבל לא ניתן. צריך גם לתת.
והילד לאט לאט, גדל ומבין זאת, שרק לקבל אי אפשר, וצריך גם קצת לתת.
כלומר, ישנו תהליך גדילה שעובר כל אדם, מקבלה בלבד, בכל שנות הינקות, ופחות קבלה וקצת יותר נתינה, וקבלה פחות ומעט נתינה יותר. וכן הלאה.
ואפשר לראות, שהתהליך הזה מלווה אותנו מאז שקיים האדם. שבהתחלה היה חי לבד, במערה, עם משפחתו, וחי למען מה שצריך ולא יותר. ואחר מכן, התחיל להשתתף מעט עם אחרים, ולתת מעט ממה שידע, ולקבל קצת מאחרים ממה שלא ידע. והתחלנו להתקשר בנינו. וככה ממשפחה קטנה בתוך מערה, התחלנו להפוך לשבט קטן, ולקהילה קטנה, ולתרבות מסויימת, ולאט לאט התחלנו להתקשר בנינו לערים ומדינות, וככה עד היום. שאנחנו ממש חיים ביחד, ותלויים, כל אחד במה שצריך מהחברה, ובתמורה כל אחד מה שמוכרח לתת חזרה לחברה.
ואם אמרנו שיש לאדם רצון, ובתוך הרצון ישנן שתי החלטות: מה לקבל ומה לתת, על פי איכות התענוג שיקבל, אפשר לראות שאנחנו מבצעים את ההחלטה כבר.. ומסתבר שהחלטנו שיותר לתת, היא ההחלטה הנכונה. כי אנחנו חיים יותר ביחד, לא ? אחרת היינו נשארים במערות.


ולפי זה, ניתן אפילו לומר, שלתת, היא ההחלטה שמנהלת את ההחלטה לקבל. היא ההחלטה שמכוונת את הרצון שבי בשאלה "ממה לקבל ?", והתשובה כנראה היא לפי, איך יותר לתת.
נדמה שאנחנו מובלים לאן שהוא, כל אחד בחייו וכולנו יחד. על ידי אותה ההחלטה – איך יותר לתת.
האם אפשר גם לומר, שההחלטה איך יותר לתת, היא בעצמה זו שבוראת את השאלה ברצון, ממה לקבל ? ואז הרצון מחליט את החלטתו, לפי יותר לקבל או לפי יותר לתת. ואז, נדמה, ששוב עולה השאלה, ממה לקבל ? ממה לספוג תענוג ? ושוב הרצון מחליט את החלטתו, לפי יותר לקבל או לפי יותר לתת. וככה מתקדם..
אפשר לראות מכאן, שמעל הרצון, יש שכל עליון, שמדריך אותו, שמכוון אותו, שמלמד אותו ומחנך אותו. כמו שמעל הילד, נמצאים ההורים שמכווינים, ושומרים ומחנכים. כנראה, מלהיות רצון שמחליט איך לקבל, לרצון שמחליט איך לתת. וזה הסיבה למה שאמרנו, שההחלטות הללו נמצאות בסבלנות בניהן. כי ההחלטה לתת, היא לא פשוטה עבור הרצון, שרוצה בעצם רק לקבל. וככה מתפתח הרצון, בהדרגה, לפי המסוגלות שבו, על ידי ההחלטה לתת, שממתינה ומצפה לו, שיחליט, שיגדל, שילמד, והעיקר שיתענג, אך השאלה היא ממה: האם מלקבל או מ-לתת ?
ונתינה נקרא שלא שואל מה לקבל בתמורה, כי אם נותן מרצון, נקרא בעצם שמקבל, אחרת לא היה נותן, ונותן רק בגלל מה שמקבל. ומי ייתן אם לא מקבל.. ? אנחנו רואים שאנחנו נותנים הכל מבלי לשאול כלום לתמורה, לילדים שלנו. וזאת נתינה טבעית, כי הילדים שלנו מורגשים ממש כמו הגוף שלנו בעצמנו. לכן זה בעצם קבלה, אבל זוהי החלטה מהטבע שמושרשת בנו ואין לנו אפילו בחירה כאן.
אז אמרנו שהחיים שלנו מתקדמים לפי מצבים, לפי שאלות והחלטות. לפי מה שההחלטה לתת, מולידה שאלה בתוך הרצון, והתשובה שהוא מחזיר. אז נדמה שאנחנו כאן מובלים ללא שאלתנו. כי יש מי ששואל כנראה ואנחנו רק עונים. אז האם יש לנו החלטה בין לקבל לבין לתת ? האם יש לנו החלטה בכלל ? האם יש לנו בחירה ? האם אנחנו חופשיים ?

המשך יבוא…