הספר האסור

אני זוכרת את עצמי עומדת במסדרון של הבית, מולי היה אבא שלי על סולם. מנסה להוציא ספר תורה מהספריה של הבית. הייתי ילדה, בת 8 ואני זוכרת את השאלה, היא יצאה ממני בצורה הכי טבעית שיש. מובנת מאליה כאילו דורשת לצאת החוצה. מתוך ביקורת מעשית על הסביבה שחייתי בתוכה. זה היה אחרי יום ארוך בבית הספר, למדנו מאחד הרבנים של בית הספר מהם התנאים ללימוד חכמת הקבלה, ההסבר ניתן בכובד ראש אבל היה ענייני ומתומצת. מיד שאלתי את אבא שלי: אבא, אתה נשוי ויש לך כבר 4 ילדים ,ואתה לומד מכל הספרים, הספריה שלנו היתה בגודל של קיר שלם  אז למה אתה לא לומד את ספר הזוהר? ומה עם ספרי קבלה אחרים כמו תלמוד עשר הספירות

אבא שלי ענה בצורה מאד החלטית, חסרת בטחון משהו,זה לא לכל אחד. אני לא מרגיש עדיין מוכן. יותר לא הצקתי לאבא שלי, אבל בלב תמיד הרגשתי שאני מחפשת משהו גדול יותר ממני. משהו שמכיל את האמת לאמיתה, את המציאות בצורה הטהורה והמושלמת שלה, משהו אחר וכשכמעט התייאשתי וכבר חשבתי שאלה החיים, השלמתי עם האפרוריות שלהם והתקליט השבור החוזר שבהם, פתאום הסתכלתי על הנוף מחלון של אוטובוס בדרך לבית בחזרה מהבסיס ופשוט קלטתי ששום דבר לא מובן מאליו

והתחלתי לשאול את עצמי "מה זה? מה זה העולם הזה? מה יש כאן? מה נסתר ממני שאני עוד לא יודעת,  ולהפתעתי, ותוך ימים ספורים נפתחו עבורי סודות החיים. זה קרה ממש בדרך מקרה, חברה הזמינה אותי הרצאה בפ"ת, היא אמרה בואי, מה אכפת לנו, זה נשמע מעניין? נכנסו לאולם ההרצאות, ואני מתבוננת מסביב וממש לא מאמינה למראה עיניי. קיר שלם מלא בספרים, ממש כמו אצלי בבית, ובינהם כמובן ספר הזוהר. הלב שלי פעם בחוזקה, מה ככה זה אפשרי, כל אחד יכול ללמוד מהספר הזה? גם אני? ואז, שנים אחר כך הבנתי שהספר הזה הוא פשוט מורה דרך לחיים והלוואי וגם אבא שלי היה חי, והיינו יכולים ללמוד מימנו יחד.