וונדרוומן

כשהפכתי להיות אמא בפעם הראשונה זה היה לפני 23 שנים. הרגשתי שמשהו חדש נולד אצלי. משהו שאי אפשר להסביר במילים. הלידה היתה מדהימה, ישר רציתי עוד אחד, גידלתי את בני בצורה יוצאת מן הכלל הכל ידעתי והכל היה קל וכך עם שני ילדי הנוספים. לא הייתי מסוגלת לשים אותם בגן. לפחות עד גיל שנתיים הם היו איתי בבית ומה שהיה הכי חשוב עבורי זה לתת להם חום, אהבה וביטחון. הצלחתי לבשל, לכבס, לנקות, לשחק, לעשות הכל. אפילו מצאתי זמן לצייר וגם ללמוד בערב קורס שעניין אותי. חבשתי את כל "הכובעים" בכל הזדמנות. לא היה לי רגע שלא עשיתי משהו והיה לי סיפוק, הרגשתי כמו וונדרוומן. עד שהתעוררה בי שאלה מה מטרת החיים שלי? מכאן והלאה דברים התחילו להשתנות וגם העולם. כולם פתאום עסוקים עם הטלפון הנייד והחיים הפכו למחרוץ להשיג הכל כאן ועכשיו. גם הילדים שלי רצו ורצו כל הזמן ושזה יהיה עכשיו, אם לא אוי וואי וואי. הרגשתי מותשת וחסרת סבלנות כי לא הייתי מסוגלת לממש את מה שנדרש ממני. עד ששמעתי את ערן שיוביץ על מנהיגות.

וונדרוומן

היום, עם הקורונה, דברים נרגעו והצורך בדברים ירד כי זה לאט לאט הופך להרגל החיים "המאוזנים". היום שלושת הבנים שלי גרים בבית. בגלל שהם הרבה בבית הם מעריכים את תפקיד ה"אמא" כי גם הם חייבים להשתתף במטלות הבית. היום נשארתי עם כובע או שניים כי המון דברים הצטמצמו ונעלמו מהחיים שלנו. ה'ביחד', למרות הניידים, עושה משהו, נותן ביטחון, חום ואהבה כמו פעם כשהם היו קטנים. 

אז תנו לכן נשים את המקום הזה להיות נוכחות בזמן הזה כרגע ולחוות את החיים. לתת לפוטנציאל שיש בך להשפיע לסביבה. האינסטינקט האימהי קיים בכולנו, והרצון לתת יגדל, כל מה שנשאר לנו לעשות זה להרגיש את כולם כילדים שלנו ולהמשיך להיות וונדרוומן.