לשמוע את השמש

מוסד לילדים עזובים עם פיגור. הייתי מטפלת עשרים שנה והבנתי שיותר ממה שאני נתתי להם קיבלתי מהם כפל כפליים אהבה. גם כשחזרתי אחרי עשרים שנה לביקור (כבר ידעתי שהם לא שוכחים) בכיתי כמו ילדה קטנה.

הייתי פעם באיזה מפגש בו אמרה בחורה אחת לאחר מדיטציה שחוותה את רגע הבדידות ואת הפחד ואיך שזה לא היה מפחיד. יש לי גם חבר שמדבר על טעמו המתוק של הכאב. היום, למשל, כשלקחתי אותם לטייל צירפתי גם את גולדי. גולדי היא תסמונת הדאון הכי מוסוות שאני מכירה, בפרט בגלל כושר הדיבור שלה – שוטף ומהיר, אוצר מילים רחב ומדויק. היא אינה שייכת לקבוצה שלי, אבל סיפרה לי שאבא שלה נשוי לדודה שלה כי אמא שלה ז"ל וכשהיא באה לבקר ופותחת את הפרידג'ידר, שם מונחת לה עוגת ביסקוויטים עם קצפת. הדודה לא מרשה לה לאכול כי העוגה לאורחים.

הדס – הדס נפלה, התמוטטה בין הכיסאות בשטח ההפקר, שבין תחום המורות ותחום המטפלות. שימשה כר נרחב להאשמות הדדיות. היא גססה בישיבה לפחות שבוע זקופה כלולב, מקל תמידי ביד, בכי דומם ועיניים זועקות בכאב עד השמיים. "היא תמות מהתקף לב, הציפורניים שלה כבר כחולות". הפורקן היחיד שהיה לה היו מים. במים הייתה נרגעת… חופפת, חופפת, חופפת את הראש, מתרחצת לבד ולא מדברת. הדס מתה ליד הבוטקה של השומר בקו הקרע שבין תחום המורות לבין תחום המטפלות, הדס התמוטטה, הפרטים ידועים, בדיוק בעשרה ל-12.

בספר "תום סוייר", כשתום נעלם וכולם חושבים שהוא מת, מנסים להספיד אותו וקצת קשה, עד שנער אחד מתגאה ואומר שתום סוייר הרביץ לו. הדס – אין אחד שלא יכול היה להתגאות בכך שלא חטף ממנה. היית מתקרב לתחום המקל הנע בתמידות במהירות שעוברת את מהירות האור, אז איך שהיית חוטף. זאת לא הייתה אלימות כלל, זה היה מן הבעירה הפנימית שלה, הכאב האיום מבפנים שזועק לשמיים.

היום כשספרה אותם המטפלת היא ספרה גם את זכרונה לברכה הדס.